אפוטרופסות לאנשים עם מוגבלות שכלית-התפתחותית?

מבוא

עבודה זו מתמקדת בנושא אפוטרופסות וצמחה מתוך חיפוש אחר מוטיבים ודילמות משותפות בעשייה המקצועית שלנו כעובדות סוציאליות עם אנשים מוגבלים קוגניטיבית.

מוטיב מרכזי וחוזר אצל אנשים עם מוגבלות שכלית כמו גם אצל זקנים חולי דמנציה הוא חוסר השליטה על קבלת החלטות בתחומים עיקריים ורבים בחייהם. אצל אוכלוסיית זקנים חולי דמנציה – חוסר השליטה וקבלת ההחלטות נלקח מהם בשל הירידה במצבם הקוגניטיבי והתפקודי ואילו אצל המוגבלים-שכלית-התפתחותית כך הדברים מראשית חייהם ולכל אורכם.

במפגש עם אנשים עם מוגבלות שכלית-התפתחותית, שומעים חלומות, מאווים, סיפורי חיים וכמיהה אנושית וטבעית לחוות חוויות חיים נורמליות, שלעיתים רבות אינן מתאפשרות. במציאות הם נתקלים שוב ושוב בחומה אשר חוסמת את דרכם, בדמויות אשר לעיתים מנווטת אותן למסלול שונה מכפי שהיו רוצים ללכת בו, לחיות חיים שתוכננו עבורם וחלקם בבחירה היה מועט ולעיתים כלל לא קיים. במציאות הם חיים כל העת תחת הגנה, הכוונה ופיקוח מתמידים המגבילים ואף מונעים מהלך חיים נורמטיבי. לעיתים הסיפורים מסופרים בעצב, לעיתים בכעס, עם כמיהה כמוסה לשינוי, לעיתים נשמע את הנאמר בהשלמה כעין אמונה שכבר אבדה, או שנראה שכלל לא התפתחו באדם זה רצונות משלו והוא פוסע בנתיב חיים שאחרים סללו עבורו. תחושתם היא שלא תמיד מאפשרים להם לעשות את שברצונם לעשות. חוסר השליטה בתחומים נרחבים ועיקריים בחייהם הוא מוטיב חוזר.

בעבודתנו עם אוכלוסיות אלו, אנו נתקלות בהחלטות מהותיות שנעשות עם האפוטרופוסים לעיתים ללא ידיעתם ולעיתים מעל לראשם של החסויים בהנחה כי אינם מבינים ומסוגלים להיות שותפים בהחלטה. סוגיה זו מעוררת בנו כל פעם מחדש, דילמות אתיות ואי נוחות כנשות מקצוע – את מי אנו מייצגות? היכן ההתייחסות לזכויות היסוד של החסויים כבני אדם? לא פעם אנו חשות תסכול מחוסר היכולת שלנו בפועל לסייע לאדם עצמו להגשים את רצונותיו, שאיפותיו וחלומותיו אל מול האפוטרופוס, לרוב בן משפחה קרוב, שמתוך הצורך להגן שולל ממנו את זכויות האדם הבסיסיות ביותר, הזכות לאוטונומיה אישית, לחירות, לכבוד ולקניין. מורכבות הדברים מעלה התנגשויות בין מחויבויות אתיות שונות.

כיום, אנשי מקצוע רבים מנהלים דיונים במשרד הרווחה ומחוצה לו, באשר להתאמות הראויות להיעשות על מנת שאנשים עם מוגבלות שכלית יחיו חיים של איכות. בעוד שולחנות סיעור המוחין מלאים באנשי מקצוע, הרי שדעתם של אנשים עם מוגבלות-שכלית-התפתחותית לא נשמעת בשולחנות אלה (דוד, 2013).

מציאות עגומה זו היא שהובילה אותנו לרצון להעמיק בסוגיית האפוטרופסות, בביקורת על מוסד האפוטרופסות והיכרות עם חלופות לאפוטרופסות, בקשר שבין החסוי והאפוטרופוס והעמדות כלפי תפקיד האפוטרופוס, מהי איכות חיים וכיצד האפוטרופסות משפיעה, אם בכלל, על איכות חיי החסוי וכן בהשלכות האפוטרופסות על האדם עם המוגבלות ועל חייו.

למרות התגברות הביקורת על מוסד האפוטרופסות ואי-שביעות הרצון ממנו, מינוי אפוטרופוס עדיין נתפס על ידי אנשי מקצוע, בני משפחה והקהל הרחב כחובה מוסרית, כאחריות חברתית וכפתרון חיוני (טולוב וקנטר, 2014)

אנו מבינות כיום את המתח הקיים בין הגנה על האדם עם המוגבלות המיוצג על ידי האפוטרופוס ובין זכויות הפרט כפי שעולה מהאמנה בדבר זכויותיהם של אנשים עם מוגבלויות, שאושררה בישראל בספטמבר 2012.

ההגנה על אנשים הזקוקים לאפוטרופסות היא מטרה חיובית כשלעצמה, אך מביאה להחלשתם ול"ביטולם" במסגרת הליכי האפוטרופסות (בראל, דורון וסטריאר, 2015).

מטרת עבודה זו היא לסקור את הספרות התיאורטית והאמפירית על מוסד האפוטרופסות לבגירים בארץ ובעולם, תוך התמקדות באפוטרופסות על אוכלוסיית המוגבלים-שכלית-התפתחותית. נסקור את הספרות העוסקת בהשפעת האפוטרופסות על המוגבל-שכלית-התפתחותית, מה מצוי ומה ראוי. עוד נסקור את הביקורת על מוסד האפוטרופסות ואת החלופות המתפתחות כיום בארץ ובעולם. הסקירה תעשה מנקודת מוצא ביקורתית המשקפת את המתח השורר בין הזכות להגנה לבין הזכות לאוטונומיה.

רקע

האֲמנה הבינלאומית לזכויות אנשים עם מוגבלות קובעת סטנדרט של שוויון, השתתפות מלאה, הכללה והשתלבות בחברה, ביצוע התאמות, וקבלת החלטות על ידי האדם עצמו. הסטנדרטים הללו חלים על פי האמנה בתחומי החיים השונים: חינוך, מגורים בקהילה, בריאות ושיקום, נגישות, הכרה בכשרות משפטית, משפחה והורות, נגישות למערכת המשפט, תעסוקה ועוד (אתר "בזכות")

עקרון האוטונומיה נחשב אחד מערכי היסוד בתרבות המערבית המודרנית. אנשים תחת אפוטרופסות מאבדים את זכויות האזרח הבסיסיות שלהם ומקבלים תמורתן חובה לציית לאפוטרופוס (חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב 1962, פרק שלישי, סעיף 43). ההתנגשות בין ערכים אלה – ערך ההגנה מזה וערך החירות והאוטונומיה מזה – עומדת בבסיס כל דיון בנושא האפוטרופסות. מכאן שבשאלת מהותו של מענה האפוטרופסות הכוח נע בין שיח הפטרנליזם לשיח האוטונומיה (בראל וחב', 2015).

אף שיש מגמות של שינוי, ישראל עדיין נמצאת בקצה הפטרנליסטי על פני הרצף שבין פטרנליזם לאוטונומיה בהשוואה למדינות אחרות בעולם המערבי.

כשמדובר באנשים עם מוגבלות שכלית או נפשית, לא אחת, בארץ ובעולם, נשללת כשרותו המשפטית של האדם באמצעות מינוי אפוטרופוס. ועדת אבחון הדנה בעניינו של אדם עם מוגבלות שכלית, ממליצה במרבית המקרים על מינוי אפוטרופוס עם הגעתו של האדם לגיל 18. באופן דומה, הוראות משרד הרווחה מחייבות מינוי אפוטרופוס לכל אדם עם מוגבלות שכלית כתנאי למתן שירותי דיור (וורנר ולוונגרוב, 2013).

העמדה כי אנשים עם מוגבלות שכלית בישראל צריכים להיות תחת אפוטרופסות אינה נובעת ברובה מהמאפיינים האובייקטיביים של המוגבלות וגם לא ממגבלות של משאבים ציבוריים (בהשוואה למדינות כמו קנדה), אלא מהבניה חברתית. שכן בצ'כיה, על אף מגבלות במשאבים הציבוריים, העמדה הרשמית של ההורים לאנשים עם מוגבלות-שכלית-התפתחותית היא כי בניהם לא צריכים להיות תחת אפוטרופסות וכי יש לפתח עבורם שירותי תמיכה תוך כיבוד כשרותם המשפטית (וורנר וחב', 2013).

מוגבלות שכלית-התפתחותית

הגדרה

האגודה האמריקנית למוגבלות שכלית-התפתחותית (AAIDD – The American Association of Intellectual and Developmental Disabilities) מפרסמת מידי מספר שנים הגדרה למוגבלות שכלית-התפתחותית. על פי ההגדרה האחרונה, משנת 2010, "מוגבלות שכלית מתאפיינת במוגבלות משמעותיות בתפקוד השכלי ובהתנהגות המסתגלת, כפי שהן באות לידי ביטוי במיומנויות הסתגלותיות, תפיסתיות, חברתיות ומעשיות. מוגבלות זו מתחילה לפני גיל 18". (ועדת המינוח והסיווג של האגודה האמריקנית למוגבלויות שכליות התפתחותיות, 2010).

ניתן להבחין במספר רמות של מוגבלות שכלית-התפתחותית: קלה, קלה-בינונית, בינונית, בינונית-נמוכה, קשה ופיגור עמוק (לויטה ברנשטיין וסויה, 2013)

ההגדרה לפיגור שכלי בישראל נקבעה על ידי חוק הסעד – טיפול במפגרים (1969) והיא כדלקמן: "מפגר הוא אדם שמחמת חוסר התפתחות, או התפתחות לקויה של כושרו השכלי, מוגבלת יכולתו להתנהגות מסתגלת והוא נזקק לטיפול".

נתונים סטטיסטיים בישראל

השירותים לאדם עם מוגבלות-שכלית-התפתחותית ניתנים בארץ על ידי משרד הרווחה.

מנתוני משרד הרווחה (2009) עולה כי מספר הילדים, המתבגרים והבוגרים עם מוגבלות שכלית-התפתחותית בארץ עומד על כ-34,000 איש.

רוב האנשים עם מוגבלות שכלית-התפתחותית בישראל מתגוררים בבית המשפחה וכשליש מהם מתגוררים במסגרות חוץ ביתיות. מתוכם 10,112 איש, שהם 29.5% מבין אלה המוכרים ב'אגף לטיפול באדם המפגר', מתגוררים במסגרות דיור חוץ ביתיות: כ-7,314 מהם מתגוררים ב-63 מעונות-פנימייה, 2,798 מתגוררים בעשרות מסגרות דיור בקהילה (הוסטלים, דירות לווין, מערך דיור, משפחה אומנת, דיור מוגן). יתר האנשים, כ-24,054, שהם 70.4% מאוכלוסייה זו, מתגוררים בבית המשפחה. בהלימה עם נתונים אלה, מחקרים בארצות הברית מראים שכ-60% מהאנשים עם מוגבלות שכלית-התפתחותית או מגבלות אחרות גרים עם משפחותיהם, שהן מקום המגורים הטבעי עבור אנשים עם מוגבלות שכלית-התפתחותית (לויטה ברנשטיין וחב', 2013).

מאפיינים של אנשים עם מוגבלות-שכלית-התפתחותית

אנשים עם מוגבלות-שכלית-התפתחותית הם קבוצה הטרוגנית מאוד בעלת שונות רבה מאדם לאדם. ככל שרמת המוגבלות השכלית נמוכה יותר, צפויים קשיים חמורים ומקיפים יותר בתפקוד. כמו כן, יתכנו אצל אדם מסוים פערים גדולים בתפקודים שונים, כלומר ייתכן שבתחום מסוים האדם יתפקד ברמה גבוהה ואף בנורמה, ואילו בתחום אחר יתפקד ברמה נמוכה בהרבה (רונן, 2005) .

האפיון הראשוני והבסיסי של המוגבלות השכלית הינו בתחום האינטליגנציה. קיימת הנמכה אינטלקטואלית המתבטאת בשוני משמעותי ביעילות ובקצב של היכולת לרכוש, לזכור ולהשתמש בידע ובמיומנויות. בנוסף, קיימים קשיי למידה משמעותיים, המתבטאים בקושי בתפישת מושגים מופשטים. כמו כן, ייתכנו קשיים בתחום הקשב ובתחום הלשוני בשל העיכוב ההתפתחותי.

מוגבלות שכלית גם מתאפיינת בקשיים בתפקודי ניהול Executive Functioning)), כלומר

הליכים קוגניטיביים שאחראים על יכולתו של הפרט לארגן את מחשבותיו, להעמיד סדר עדיפויות, לבצע ניהול זמנים ולקבל החלטות. למרות שאדם עם מוגבלות שכלית מסוגל ללמוד כישורים ולהתקדם בתחומים שונים, המוגבלות מלווה אותו כל חייו (Developmental Disabilities Assistance and Bill of Rights Act, 2000) (וורנר, 2013).

נמצאו מאפיינים נוספים בתחום האישי-נפשי-חברתי: הנעה חזקה לאינטראקציה, תלות מוגברת באנשים התומכים בהם, ציפיות נמוכות להצלחה וגבוהות לכישלון בבואם להתמודד עם משימה חדשה, רמה נמוכה של מוטיבציה פנימית, צייתנות יתר, דימוי עצמי לא מציאותי וליקויים במיומנויות חברתיות והסתגלותיות (דוד, 2013).

בהמשך נסקור את הסיבות האפשריות להתפתחות מאפיינים אלה.

אפוטרופסות

במשך השנים, כתוצאה מהתפתחויות חברתיות, נחקקו בישראל חוקים שמטרתם בין השאר להגן על אוכלוסיות שונות שאינן יכולות לדאוג לצורכיהם ושזקוקים להגנה מפני התעללות, הזנחה והזנחה עצמית. חוקים אלה העניקו סמכויות שונות לעובדים סוציאליים לפי חוק, ביניהם, בין השאר, החוקים הבאים: חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות התשכ"ב -1962, חוק ההגנה על חוסים התשכ"ו – 1966, תיקון מס' 26 לחוק העונשין התש"ן -1989, פגיעה בקטינים וחסרי ישע, וחוק למניעת אלימות במשפחה התשנ"א- 1991 (שינדלר, 2014).

עם אשרור האמנה בדבר זכויותיהם של אנשים עם מוגבלות, עולה שוב השאלה בדבר התאמתו של חוק הכַּשרוּת המשפטית והאפוטרופסות, במתכונתו הנוכחית והתאמת הפרקטיקה הנהוגה בישראל, לחזון שביסוד האמנה התומך בערך האוטונומיה (חוק הכשרות). סעיף 16 באמנה מדבר על כך שכדי לאפשר לאנשים עם מוגבלות לממש את כשרותם המשפטית, יש להשתמש באמצעים הולמים, בעיקר בגישות תמיכתיות בהליך קבלת החלטות ולאפשר בחירה מלאה. בהמשך נסביר בעיון את מהות 'קבלת החלטות נתמכת'.

אפוטרופסות נועדה במקורה לסייע לאנשים שאינם מסוגלים לדאוג לענייניהם ולהגן עליהם מפני ניצול ופגיעה של אחרים, או מפני פגיעה שלהם בעצמם. אפוטרופסות הפכה, לא אחת, לכלי המגביל את זכויותיהם ואת חירותם של אנשים לקבל החלטות בנוגע לגופם, לרכושם או לבצע פעולות בקשר אליהם. בית המשפט לענייני משפחה ממנה אפוטרופוס שתפקידו לקבל החלטות במקום האדם החסוי בפעולות משפטיות ובכל עניין, לפי הסמכויות שבית המשפט העניק לו, תוך שמירה מתמדת על טובת אותו אדם.

חסוי הינו אדם תחת אפוטרופסות, כלומר מי שבית המשפט מינה לו אפוטרופוס או מי שבית המשפט רשאי למנות לו אפוטרופוס. במילוי תפקידיו חייב האפוטרופוס לנהוג לטובת החסוי כדרך שאדם מסור היה נוהג בנסיבות העניין.

הורה הינו אפוטרופוס טבעי של ילדו עד גיל 18, ולאחר מכן ניתן להאריך את האפוטרופסות רק על פי הוראת בית משפט. ישנם מקרים בהם הורה אינו יכול לשמש כאפוטרופוס ובית המשפט עלול לשלול את הזכות הבסיסית מהורים שאינם ממלאים את חובתם כלפי ילדיהם או למנות אדם נוסף.

בעל הכוח הקובע הלכה למעשה בשיח העוסק בשאלת הצורך באפוטרופסות הוא הרופא, כאשר מבחינה חוקית אין לכוח זה כמעט כל מגבלה, זולת שיקול דעתו המקצועית. בעל כוח נוסף הקובע את הצורך באפוטרופסות הוא העובד הסוציאלי על פי חוק, וגם עליו לא חלה כמעט כל מגבלה. במצב שבו אין לחוסה הבגיר בן משפחה הפועל להתמנות כאפוטרופוס, העובד הסוציאלי עשוי גם להיות זה היוזם את מהלך מינוי האפוטרופוס (וקסמן, 2010).

הזכות לאוטונומיה אישית

זכות אשר הוכרה על ידי המשפט כזכות יסוד של כל אדם, הכוללת את הזכויות החיוביות של אדם לגבש את אישיותו באופן חופשי, לבטא את שאיפותיו, לבחור בחירות עצמאיות וכן את "הזכות השלילית" שלא להיות נתון להגבלות שרירותיות.

עבור לא מעט אנשים עם מוגבלות, הזכות לאוטונומיה נפגעת לא אחת כאשר מתמנה עבורם אפוטרופוס. בכך מגבילים באופן משמעותי את יכולתו לקבל החלטות עצמאיות ולנהל את חייו באופן עצמאי.

מכוח הזכות לאוטונומיה אישית, לכל אדם קיימת הזכות שלא ימונה לו אפוטרופוס כל עוד לא מוצו אפשרויות אחרות ומתונות יותר. מחויבותה של מדינת ישראל לערוך שינויים המקדמים את הזכות לאוטונומיה עולה מהאמנה בדבר זכויותיהם של אנשים עם מוגבלויות, שאושררה בישראל ב- 2012 ובעיקר מסעיף 12 באמנה, הגורס שעל המדינה להכיר באנשים עם מוגבלות כבעלי כשרות משפטית זהה לזו של אנשים ללא מוגבלות בכל תחומי החיים (Werner, 2012).

כשרות משפטית

חוק הכשרות קובע כי כל אדם אשר "אינו יכול, דרך קבע או דרך ארעי, לדאוג לענייניו, כולם או מקצתם, ואין מי שמוסמך ומוכן לדאוג להם במקומו", יכול למצוא את עצמו תחת מינוי אפוטרופוס.

הסדרת מוסד האפוטרופסות נעשית במסגרת חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות התשכ"ב – 1962. חוק זה דן בהיבטים המשפטיים של הכשרות המשפטית, בהגבלת כשרותו המשפטית של האדם ובמינוי אפוטרופוס. החוק מבוסס על התפיסה הפטרנליסטית המייחסת למדינה את הזכות והחובה להגן על אנשים שאינם יכולים לדאוג לענייניהם. הרציונל העומד בבסיס הגבלת כשרותו המשפטית של החסוי לפעולות, הוא הגנה על מבצע הפעולה המשפטית מפני המעשה שהוא מבצע או עלול לבצע בשל העדר יכולתו לגבש את רצונו מתוך כושר שפיטה (שינדלר, 2007). אין מדובר בהגנה מפני ביצוע מעשה בלבד, אלא גם בהגנה בגין העדר יכולת לבצע מעשה, כמו העדר יכולת לתת הסכמה להתערבות רפואית. כפועל יוצא ובד בבד עם הגבלת כשרותו המשפטית של האדם ממנה לו בית-המשפט אפוטרופוס.

קיימת כיום הכרה במדינות רבות כי ההסדרים הקיימים המבקשים לשמור על טובתו של האדם גובות מחיר גבוה מדי בדבר חירותו של האדם וזכותו לאוטונומיה. יש זיקה ישירה בין שלילת כשרות משפטית של אדם לבין השמה במוסדות. הדבר בולט כאשר המינוי הוא של אפוטרופוס חיצוני אשר פוטר את עצמו מחובותיו עם העברת החסוי למסגרת טיפולית (טולוב, 2014).

רקע היסטורי ומשפטי של מוסד האפוטרופסות

ההיסטוריה רצופה במאבקים על שוויון של קבוצות שהוגדרו כשונות ועל כן כנחותות. נשים, עבדים, מיעוטים לאומיים, אתניים וגזעיים, זקנים וילדים – כולם התמודדו בעבר עם הנחה בדבר חוסר מסוגלות אשר תורגמה לסטטוס משפטי נחות ולכשרות משפטית מוגבלת. במרבית מדינות העולם הייתה לנשים כשרות משפטית מוגבלת והן לא יכלו להצביע בבחירות, להיות בעלות רכוש ואף לא להחזיק במשמורת על ילדיהן. בחוק הרומי הגבילה האפוטרופסות את כשרותם של עבדים, נשים, ילדים ונתינים זרים מלבצע פעולות כלכליות. אף נקבע כי אדם בגיר שימצא כ"שוטה", יושם תחת אפוטרופסות אביו או בני משפחתו אשר מצד אביו. בימי הביניים, במסגרת החוק האנגלי הקדום, הוגדרו שתי קבוצות עיקריות שלהן מונה אפוטרופוס: "המפגרים" (idiots) שכללו את אלה שנולדו עם מוגבלות שכלית, ו"המשוגעים" (lunatics), אשר איבדו את צלילות דעתם במהלך חייהם. כל מי שחבר-מושבעים מקומי מצא אותו כ"משוגע" או "מפגר", הושם תחת אפוטרופסות המלך או בא כוחו. על רקע המשטר הפאודלי ששרר באותה תקופה, מטרת הליך האפוטרופסות הייתה בעיקרה להגן על הרכוש והקרקע של המפגרים והמשוגעים מפני השתלטות של בעלי אחוזות סמוכים. ההתפתחות הבאה במשפט האנגלי התרחשה רק במאה ה- 19, עם פריצת מדע הרפואה והפסיכיאטריה והיכולת להבין ולטפל במחלות נפש. עקב כך החוקים הנוגעים לאפוטרופסות שונו, כך שההחלטה על מינוי אפוטרופוס הועברה לידי "מומחה מטעם בית המשפט" – רופא או פסיכיאטר. כמו כן, הגדרת קבוצת האנשים שלגביהם ניתן היה למנות אפוטרופוס הורחבה באופן ניכר וכללה לא רק את המפגרים או המשוגעים, אלא גם את השתויים, המכורים לסמים, החולים, ולראשונה – גם את הזקנים. המודל הרפואי אשר נתן את הכוח להכריע בצורך במינוי אפוטרופוס בידי מומחים רפואיים, שלט במשפט האנגלי עד לפני זמן לא רב, ולמעשה ממשיך לחול בישראל עד עצם היום הזה.

בעקבות מלחמת העולם השנייה, ובעיקר בשנות ה-60 של המאה העשרים, החלה להימתח ביקורת קשה ביותר על החקיקה המאפשרת מינוי אפוטרופוס על אנשים בגירים. ההיסטוריה של השחורים בארה"ב נטועה במאבק על הזכות להכרה משפטית של האדם השחור כשווה זכויות. עם התפתחות תנועת זכויות האזרח בארה"ב, נחשפו פגיעות קשות הנגרמות לחירות הפרט כדוגמת אפוטרופסות (דורון, 2015).

החל משנות השבעים של המאה העשרים, מתפתחת גישה ביקורתית של פעילים עם מוגבלות בארצות דוברות אנגלית ובסקנדינביה, אשר טוענת כי מקורה של המוגבלות אינה רק בפתולוגיה של היחיד, כי אם בפער שבין האדם לסביבתו. קבוצה זו קידמה גישה אחרת הידועה כמודל החברתי למוגבלות, אשר מאיר את המכשולים שמונעים מאנשים עם מוגבלויות להשתתף באופן פעיל בחברה ולממש את זכויותיהם. על פי גישה זו, על החברה להנגיש את כלל מוסדותיה ושירותיה כדי לאפשר הכללה מלאה של אנשים עם מוגבלויות (Oliver, 2004).

בשנת 2001 החל תהליך באו"ם של חקיקת "אמנה לזכויות אדם של אנשים עם מוגבלויות", עד גיבוש נוסח סופי בשנת 2006. האמנה מושתת על עקרונות המודל החברתי למוגבלות וביניהם: כבוד לאוטונומיה של הפרט ולזכותו לקבל את ההחלטות על חייו. ישראל, אשר היתה שותפה אקטיבית בניסוח האמנה, אשררה אותה בספטמבר 2012.

אפוטרופסות בישראל

החקיקה

בישראל החוק המסדיר את עניין מינוי האפוטרופוס הוא 'חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות', תשכ"ב-1962. מדובר בחוק ישן שחוקק לפני מעל 50 שנה ועד היום טרם בוצעה בו רפורמה של ממש. הנחת המוצא של החוק היא ש "כל אדם כשר לזכויות ולחובות מגמר- לידתו ועד מותו" (סעיף 1 לחוק), על כן אפוטרופסות קיימת על קטינים (שטרם מלאו להם 18 שנה) ועל בגירים שאינם מסוגלים לדאוג לענייניהם בעצמם. החוק מאפשר מינוי אפוטרופוס על אדם בגיר בשתי סיטואציות: הראשונה, כאשר מדובר באדם בגיר אשר "אינו יכול, דרך קבע או דרך ארעי, לדאוג לענייניו, כולם או מקצתם, ואין מי שמוסמך ומוכן לדאוג להם במקומו". השנייה, כאשר מדובר ב"פסול דין", לאמור, מי ש"מחמת מחלת נפש או ליקוי בשכלו" אינו מסוגל לדאוג לענייניו.

גם בישראל התחוללו שינויים חשובים בעשור האחרון. ראשית, חקיקת חוק יסוד כבוד האדם וחירותו בשנת 1992 הביאה לשינוי משמעותי בתפיסת העולם הפטרנליסטית שבבסיס מוסד האפוטרופסות. כיום יש לפרש את חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות בצורה מצמצמת, באופן הפוגע בצורה מינימלית בחירויות היסוד של הפרט ובאופן המעניק משקל רב לאוטונומיה ולחירות האישית של היחיד. לכך יש להוסיף את עובדת חקיקת חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות התשנ"ח 1998, אשר קובע מפורשות בסעיף 4 כי "אדם עם מוגבלות זכאי לקבל החלטות הנוגעות לחייו על פי רצונו והעדפותיו והכל בהתאם להוראות כל דין" ובשנת 2012 חתמה ישראל על האמנה.

יחד עם זאת, ניתן למצוא בעת האחרונה מספר התבטאויות והכרעות של בתי משפט בישראל, כדוגמת "תומך בקבלת החלטות", כחלופה ראויה ופחות פוגענית מאפוטרופסות, אשר משקפים את העמדה לפיה יש צורך לעשות שימוש בכלי האפוטרופסות רק כאמצעי אחרון, תוך הקפדה על שמירת כבוד האדם וחירותו.

במדינות רבות כאשר ממנים לאדם אפוטרופוס, הוא מאבד את הזכות להצביע בבחירות, את הזכות להתחתן ואת הזכות לפנות לבית המשפט באופן עצמאי. לעומת זאת במדינת ישראל צריך להכריז על אדם כפסול דין כדי שהוא יאבד את הכשרות המשפטית, וגם אז הוא שומר על זכויות. רוב האנשים במדינת ישראל שיש להם אפוטרופוס אינם פסולי דין, כלומר, יש להם כשרות משפטית.

היקף התופעה

נכון לשנת 2015 בישראל כ-50,000 חסויים, בפיקוח האפוטרופוס הכללי, ומידי שנה ממונים אפוטרופוסים לכ-5,000 חסויים נוספים בממוצע. ההשוואה למדינות אחרות מראה כי מספר החסויים במדינת ישראל גבוה באופן יחסי למדינות מערביות אחרות ושיעור הגידול שלו חריג – על-פי נתונים לא רשמיים מספר החסויים הכפיל את עצמו ב-15 שנים האחרונות. לדוגמא בישראל יחס תושבים ואפוטרופסים עומד על 1:203 ואילו באנגליה ובווילס למשל היחס עומד על 1:1,486 (בראל וחב', 2015).

85% מהאפוטרופוסים הם בני משפחה וכ-15% מהאפוטרופוסים הם תאגידים ועמותות פרטיות. ל-90% מהחסויים יש אפוטרופסות כללית, על גוף ורכוש יחד (קשתי, 2015).

בתי משפט לענייני משפחה מחליטים למנות אפוטרופוס ב-94% המקרים המובאים בפניהם.

חלופות לאפוטרופסות

עיון בספרי החוקים של מדינות מערביות רבות כדוגמת קנדה, ארה"ב, גרמניה, שבדיה, יפן ואחרות, מגלה כי בכולם התרחשה רפורמה משפטית משמעותית בתחום חוקי האפוטרופסות בשני העשורים האחרונים. ישנה מגמה לצמצם את השימוש באפוטרופסות ולפתח כלים חלופיים שיאפשרו הגנה ללא שלילת זכויות אדם. מודל לקבלת החלטות חלופיות, בשונה מאפוטרופסות, מבוסס על עיקרון של מניעה ועל תכנון משפטי מוקדם Schindler & Waksman, 2014)). מודל זה מציע אפשרויות מגוונות בהתאם לצרכים הספציפיים של האדם.

נסקור בקצרה את המענים הקיימים והמתפתחים כיום בעולם ובארץ :

ייפוי כוח

ייפוי כוח הוא הסמכה שמעניק אדם לאדם אחר (כל אדם מן השורה) לפעול בשמו בעניינים שונים לפי בחירתו. ייפוי כוח יכול להוות חלופה לאפוטרופסות, הפוגעת פחות בחופש הבחירה והרצון של החסוי. רק אדם שכשרותו לא הוגבלה רשאי לערוך ייפוי כוח. ייפוי הכוח נעשה מראש ובאופן שקול וענייני, תוך יכולת לתכנן את כל היבטיו, ולא בדיעבד, לאחר שאדם כבר אינו מסוגל לנהל את ענייניו (Wilber & Reynolds, 1995).

דוגמאות נפוצות לייפויי כוח: ייפוי כוח רפואי על פי סעיף 16 לחוק זכויות החולה או ייפוי כוח שלקוח נותן לעורך דינו לבצע עבורו פעולות מסוימות.

יתרונותיו של ייפוי הכוח הוא שהאדם מייפה הכוח הוא היחיד שמחליט (ולא בית המשפט) מי יהא מיופה הכוח שלו ומהם העניינים שבהם יוכל בא כוחו לפעול למענו.

תומך החלטות

כפי שמסתמן בעולם המערבי, בטרם תקבע אפוטרופסות ראוי שיבנה רצף מענים חלופיים לאפוטרופסות. להלן הרצף המוצע:

בשלב הראשון, כאשר מתעורר קושי בהתנהלות האדם בטיפול בענייניו, ימונה סוכן טיפול, כפי שנוהג המשפט השוודי. תפקיד סוכן הטיפול הוא לתווך בין האדם לבין השירותים השונים ולסייע לו במיצוי זכויותיו מולם. בבריאות הנפש, במסגרת 'סל שיקום' ישנו מתאם טיפול שהוא פונקציה שמציע סל השירותים של שיקום נכי הנפש בקהילה. מתאמי הטיפול מלווים ועוזרים לאדם פגוע הנפש בקבלת החלטות בנושאים כגון: סידורים חשבונאים, החלטות על מקום מגורים ועוד, אך כל זה לא במקומו, אם כי בשיתוף פעולה אתו. יש לציין שבשונה ממתאם טיפול, לסוכן טיפול מעמד עצמאי, כלומר אין הוא כפוף מקצועית לסוכנות כלשהי. מעמד זה מאפשר לו "להיאבק" בעת הצורך ברשויות השונות על מיצוי זכויות החסוי.
בשלב השני, כאשר אל הקושי בהתנהלות מול הרשויות מצטרף קושי בקבלת החלטות, ימונה תומך בקבלת החלטות (supported decision maker).

'תומך החלטות' הינו אדם הממונה לצורך סיוע למי שמתקשה בקבלת החלטות ובביצוע פעולות משפטיות. פעמים רבות אנשים אינם זקוקים למישהו שיחליט עבורם, אלא הם צריכים עזרה בקבלת ההחלטות. תפקידו של התומך הוא לסייע ולייעץ לאדם בלבטיו, כאשר ההחלטה הסופית היא בידי החסוי בלבד. תומך ההחלטות אינו מחליף את שיקול דעתו של הנתמך בשיקול דעתו שלו, אלא מסייע לנתמך וכך שומר על עצמאותו ועל וזכות ההחלטה שלו. לצערנו, הרבה פעמים האפוטרופוס הוא זה שמקבל את ההחלטה במקום לעזור לאדם לקבל את ההחלטה בעצמו. יש צורך לבחון האם האדם יכול לקבל מישהו שתפקידו יהיה תומך בקבלת החלטות.

בשלב השלישי, כאשר הקושי בקבלת החלטות גובר, ימונה מקבל החלטות משותף (co-decision maker), כפי שנוהגות רב המדינות. ההחלטות בנוגע לאדם יתקבלו במשותף בידי האדם עצמו ובידי מקבל ההחלטות המשותף וכל החלטה תהיה כפופה להסכמת שני הצדדים.
רק בשלב האחרון, כאשר הקושי של האדם לקבל החלטות הנוגעות לחייו עלול לסכן אותו, רק אז ימונה מקבל החלטות מחליף בדמותו של אפוטרופוס.

בכל אחד משלבים אלה ניתן לקבוע את היקף התערבותו של בעל המינוי ואת משך ההתערבות, כלומר לאילו עניינים ימונה ולכמה זמן. יצירת רצף שירותים עשויה לתרום גם לחידוד בחינת מצבו של האדם, כך שניתן יהיה "לתפור" עבורו את השירות המתאים לו ולענות על הצורך שלו בהגנה תוך פגיעה מידתית בלבד בחירות (בראל וחב', 2015).

ניתן להפסיק את יחסי התמיכה על ידי הודעה חד צדדית של הנתמך שהוא אינו מעוניין בהמשך תמיכתו של התומך.

לעיתים המוגבלות של האדם היא קבועה אבל לא מוגדרת כהעדר מוחלט של יכולת, אלא נמצאת על פני רצף ועל כן אנשים עשויים לנהל את ענייניהם ולהחליט החלטות לפחות בחלק מתחומי חייהם. זאת ועוד, ניתן להביא ללמידה של קבלת החלטות. (שינדלר, 2007).

יישום של גישות קבלת החלטות נתמכת יקדם את זכותם של אנשים עם מוגבלות לקבל בעצמם החלטות הנוגעות לחייהם ויביאו למימושו בפועל של סעיף 16 לאמנת האו"ם בדבר זכויותיהם של אנשים עם מוגבלות.

אנו רואות צורך בפיתוח שירותים לסיוע בקבלת החלטות נתמכת עבור אנשים עם מוגבלות שכלית אשר יתמקד בהכרת זכות האדם לעצמאות ולטיפוח העצמאות. דו-שיח פתוח, חינוך וסיוע יביאו למעבר של הפרט ממצב תלותי למצב שבו הוא מסתגל לסטאטוס החדש של אדם בוגר ובעל זכות בחירה.

השנה פסק בית דין לענייני משפחה בחיפה פסיקה תקדימית בישראל בנושא וסולל את הדרך לשינוי מהותי בכל הקשור לזכויותיהם של אנשים שאינם יכולים לדאוג לעצמם: במקום מינוי, כמעט אוטומטי, של אפוטרופוס המקבל שליטה רחבה ביותר על האדם שבאחריותו, הכיר בית במשפט במודל של "תומך בקבלת החלטות". פסק הדין הוא האישור הראשון של מנגנון אלטרנטיבי לאפוטרופסות, שכבר פועל במדינות שונות במערב. בכתבה בעיתון הארץ מאפריל 2015 (קשתי, א) נכתב על פסק דין של השופטת אספרנצה אלון ניתן לבת 78 מחיפה החיה לבד, למנות את חברתה הטובה "לתומכת החלטות". האישה חולה באלצהיימר הזקוקה לעזרה בתפקוד יומיומי ובהקשר רחב יותר גם בניהול כספיה. עד כה, הפתרון היחיד למצב כזה היה מינוי אפוטרופוס על ידי בית המשפט ואולם האישה התנגדה, וביקשה שחברתה הטובה, "עליה היא סומכת, היא ורק היא תמשיך ללוות, לתמוך ולסייע בניהול ענייניה הכספיים".

אפוטרופסות ומוגבלות-שכלית-התפתחותית

למרות שלעיתים קרובות המוגבלות אינה משליכה על התפקוד ועל היכולת של האדם לקבל החלטות בעניינו, בכל זאת מרבים למנות אפוטרופוסים על אנשים עם מוגבלות. שני עשורים לאחר חקיקת חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, נדמה שמבין כל זכויות האדם שעליהן נאבקים אנשים אלה – הזכות המופרת ביותר היא גם הזכות הבסיסית ביותר – הזכות לאוטונומיה אישית. אדם שמונה לו "אפוטרופוס לרכוש" מאבד את מרבית זכויותיו הכלכליות. חשבון הבנק שלו נמצא בניהול האפוטרופוס, סניפי הבנק לא ימסרו לו מידע כספי והוא נדרש להישמע להוראות האפוטרופוס בכל הנוגע לשימוש בכספו. אדם שמונה לו "אפוטרופוס לגוף" מוגבל אף יותר. האפוטרופוס יכול להחליט על שינוי מקום מגוריו, על העברתו למוסד בניגוד לרצונו וכן לקבל בעבורו החלטות רפואיות. הלוגיקה של מינוי אפוטרופוס פשוטה לכאורה – יש אנשים שאינם מסוגלים לדאוג לענייניהם באופן עצמאי ושזקוקים לסיוע בניהול חייהם ובקבלת החלטות. ואולם בפועל, הפתרון שמציע המשפט הישראלי הוא גס, גורף ופוגעני הרבה מעבר לנדרש. חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות בישראל מושפע מתפישת עולם פטרנליסטית, שלפיה אנשים עם מוגבלות זקוקים להגנה מפני אחרים ומפני עצמם. בימינו, כאשר תפישות של אוטונומיה אישית, זכויות אדם והעצמה הן שמתוות את מדיניות הרווחה, אין מקום לחוק במתכונתו הנוכחית. אמנת האו"ם בדבר זכויות אנשים עם מוגבלויות, שעליה חתומה גם ישראל, דורשת אימוץ מודלים חדשניים, המגשימים את המטרה בלי לרמוס את האדם. למשל, מינוי "ידיד קרוב" לאדם, שיסייע לו להגיע להחלטותיו בלי לפגוע באוטונומיה שלו. בתי המשפט לענייני משפחה, שלהם הסמכות לשלול כשרות משפטית ולמנות אפוטרופוס, מטפחים לא פעם את הגישה הפטרנליסטית שבחוק. שופטים רבים מסתמכים על חוות דעת רפואיות בעת מינוי אפוטרופוס, בלי לשמוע או לראות את בעל המוגבלות. בנוסף, אף שהחוק מאפשר למנות אפוטרופוס רק לתקופה מוגבלת או לתחום ספציפי, בפועל רוב הקביעות הן גורפות. לאחר המינוי, כמעט ואין פיקוח ממשלתי על התנהלות האפוטרופוסים ולכן, אפוטרופסות מייצרת קרקע פורייה לניצול ולמרמה וזאת בשל מתן כוח מופרז לאפוטרופוס תוך שלילה כמעט מוחלטת של זכויות החסוי. אפוטרופסות היא ביטוי להתנערות המדינה מחובותיה כלפי אוכלוסיות מוחלשות. הלשכה לשירותים חברתיים מתקשה לתת מענה ללקוחותיה בשל העומס הרב ועל כן במקרים שבהם יש צורך במעורבות אינטנסיבית וכאשר מדובר בלקוח עם מוגבלות, ודאי כאשר אין מעורבות רצויה של בן משפחה, תיזום הרווחה מינוי של אפוטרופוס.

גם המודעות הציבורית לנושא מצומצמת. אנשי מקצוע אינם מודעים תמיד לאפשרויות הביניים ותומכים בהגשת בקשות גורפות לעניין אפוטרופסות. הורים החוששים, בצדק, כי ילדיהם ייפלו קורבן לניצול כלכלי, למשל, לא תמיד מודעים לפתרונות מידתיים קיימים, בשל העדר הכוונה מצד האפוטרופוס הכללי (טולוב וחב', 2014).

מנגנון האפוטרופסות אינו מתיישב מבחינות רבות עם זכות האדם להגדרה עצמית ולאוטונומיה. כיום מתגבשת ההכרה בזכותם של אנשים עם מוגבלות שכלית ונפשית לקבל בעצמם, אמנם עם סיוע וליווי, החלטות הנוגעות לחייהם, ומחקרים מוכיחים כי הדבר אפשרי (דוד, 2010). עדות למסוגלות זאת היא קיומן ופעילותן של קבוצות לסנגור עצמי, אשר מעודדות ומסייעות לאנשים עם מוגבלות לבטא את צורכיהם ורצונותיהם. כך גם במדינות שונות (אנגליה, קנדה ועוד) מפותחים מעגלי תמיכה שנועדו לסייע לאנשים עם מוגבלות שכלית, תקשורתית או נפשית לקבל החלטות על חייהם. במילים אחרות: ייתכן שבמקום האפוטרופסות המיושמת כיום, ובהינתן התנאים המתאימים, אנשים עם מוגבלויות יוכלו ליהנות מכשרות משפטית מלאה ולקבל החלטות על חייהם (ורנר, 2010).

עם ההבנה בצורך בשינוי מהותי, צצות לאחרונה פסיקות תקדימיות המתחילות לחולל את השינוי המיוחל.

דוגמה לפסיקה תקדימית כפי שפורסמה בעיתון ה"ארץ" בתאריך 18/8/2013, בנושא אפוטרופסות לאנשים עם מוגבלויות, היא ג'ני האטש, בת 29, עם תסמונת דאון מוירג'יניה בארה"ב, שהייתה לסמל למאבק למען אנשים עם מוגבלויות. בניגוד לרצונה, הוריה ביקשו להתמנות לאפוטרופוסים שלה כדי שתהיה להם הסמכות להחליט על מקום מגוריה, אופן הטיפול הרפואי בה ואף לקבוע אם מי היא יכולה להיפגש. המאבק של האטש לעצמאות זכה בתמיכה רחבה. עמוד הפייסבוק שהקימה עם חבריה "Justice for Jenny" קיבל אלפי לייקים. התומכים אף ניצבו לצדה בבית המשפט, כשהם עונדים חולצות עם הלוגו של המאבק. בהחלטה תקדימית, פסק בית משפט בארה"ב כי ג'ני האטש תוכל לבחור מי יהיו האפוטרופוסים שלה והיכן תגור. משפט זה היווה ציון דרך חשוב בשיח זכויות של אנשים עם מוגבלויות וג'ני הפכה לסמל של תקווה.

דנה כרמון היא האדם הראשון בישראל שהצליח לשכנע את בית המשפט לבטל מינוי אפוטרופוס שנקבע לו לטובת מנגנון אחר, קיצוני פחות ורגיש הרבה יותר, של 'תומך בקבלת החלטות'. התקדים המשפטי של כרמון, שהתקבל לפני כמעט כשנתיים, הפך בחודשים האחרונים לניסוי במסגרתו מנסים 22 אנשים עם צרכים מיוחדים להוכיח שהם יכולים להתנהל ללא אפוטרופוס. ניסיון ראשון זה, עדין וזהיר ככל שיהיה, נושא היבט עקרוני: לא ניתן לשלול מאנשים את הזכות לשלוט על חייהם, גם לא מבעלי קשיים קוגניטיביים. זהו שינוי נדרש, במיוחד על רקע הסכמה רחבה, לה שותפים פעילים בתחום וגם גורמים בממשלה, כי ברבים מהמקרים, קולו של האדם תחת אפוטרופסות לא נשמע.

דנה כרמון מחיפה, בת 39, עם שיתוק מוחין הייתה תחת חסות אפוטרופוס שמנע ממנה להירשם לקורס פסיכומטרי בטענה שלא תצליח ושמדובר ב"בזבוז כסף". האפוטרופוס של כרמון גם סירב לאשר לה לקחת שיעורי נהיגה כי "הם החליטו עבורי שאני לא מסוגלת", או לאמץ כלב, "כי יש עלויות כספיות גדולות, בגלל וטרינר או אוכל. הסברתי שההורים שלי השאירו אותי לבד בעולם, ושכלב יכול לשמח אותי. זה לא עזר".

המחלוקות בין כרמון לבין האפוטרופוסים שלה הלכו והתגברו. היא סירבה לקבל את הראייה השגרתית, המתייחסת לאנשים עם מוגבלות כחסרי אונים. לדבריה, "אף פעם לא אמרתי לעצמי שאולי הם צודקים. אמא שלי לימדה אותי להילחם, וזה מה שעשיתי". היא פנתה לארגון "בזכות", המקדם זכויות אדם של אנשים עם מוגבלויות ובדיונים המשותפים עלתה האפשרות שרואה חשבון ילווה אותה במקום האפוטרופוס.

ארגון ב"זכות" סייע לה כאמור בביטול האפוטרופסות ובמציאת "תומך החלטות" בתחום הכלכלי. כיום דנה היא אישה עצמאית המגשימה אט-אט את חלומותיה (קשתי, 5.2015).

הקשר בין החסוי לאפוטרופוס מנקודת מבטו של החסוי

ב-2013, ורנר ולוונגרוב חקרו כיצד תופס האדם המוגבל שכלית (ונפשית) את האפוטרופוס ואת תפקידו. מחקרן גילה כי אנשים עם מוגבלות שכלית לא הבינו עד תוּמה את הסיבה שבגללה מונה להם אפוטרופוס. אי הבנה זו נבעה בעיקר מכך שבמרבית המקרים אנשים עם מוגבלות שכלית לא זכו לקבל כל הסבר על הליך מינוי האפוטרופוס, סיבת המינוי, תפקיד האפוטרופוס בקשר איתם וכן זכויותיהם אל מול האפוטרופוס. פעמים רבות אנשים עם מוגבלות שכלית התייחסו למינוי האפוטרופוס כדבר שהוטל עליהם על ידי גורם חיצוני בלי שנועצו בהם תחילה על עצם רצונם למינוי אפוטרופוס או בנוגע לבחירת האפוטרופוס.

בנוסף, אצל מרבית האנשים עם מוגבלות שכלית ממונה לאפוטרופוס אחד ההורים, וניכר כי בוגרים מתקשים להפריד בין תפקיד ההורה לתפקיד האפוטרופוס. כך, לדוגמה, אנשים עם מוגבלות שכלית סברו כי עליהם להקשיב להורים תמיד בשל היותם הורים ולא רק מתוקף תפקידם כאפוטרופוסים. כמו כן, מרבית האנשים עם מוגבלות שכלית תפסו את האפוטרופסות של הוריהם כתפקיד חסר גבולות וכמעורבות בכל תחום בחייהם. הם נתנו דוגמאות למעורבות של הורים הן במצבים שבהם היו עלולים להינזק, בעיקר בתחום הכלכלי, והן במצבים בהם לא נשקפה כל סכנה לנזק. ההחלטות בהן היו מעורבים ההורים התפרסו על קשת רחבה החל מביגוד ודרך תעסוקה ודיור ועד אפילו זוגיות וחתונה (חלקם לא היו מעוניינים במעורבות זו).

משקל מעורבותו של האפוטרופוס התבטא גם בכך שמרבית האנשים עם מוגבלות שכלית הרגישו כי יש להם צורך ואף תלות באפוטרופוס שלהם. בקבוצת המחקר האיכותני שעשו, רק משתתפת אחת הביעה רצון לוותר על האפוטרופוס שלה, בעוד יתר המשתתפים, בהם גם מי שתפסו את עצמם כמסוגלים לעצמאות, הרגישו צורך באפוטרופוס. מרבית המשתתפים תפסו את החלטותיו של האפוטרופוס כטובות עבורם ושתיים אף הביעו עמדה בלתי מתפשרת שלפיה האפוטרופוס תמיד צודק, וסברו כי אין לערער על סמכותו ועל קביעותיו. דוגמה לתפיסה זו אצל המשתתפים היא תגובותיהם לתיאור מקרה שבו אם שמונתה לאפוטרופסית החליטה על דעת עצמה להעביר את בנה למקום תעסוקה אחר על אף שהיה מרוצה מעבודתו הנוכחית. חמישה מתוך ששת האנשים אשר התייחסו לסוגיה, ייחסו משקל רב יותר לדעתה של האם וסברו כי על הבן להקשיב לאמו. מחקר חשוב זה תומך במאפיינים של אוכלוסיית המוגבלים-שכלית-התפתחותית כבעלי תלות מוגברת באנשים התומכים בהם וצייתנות יתר, כפי שהוזכר בפרק הקודם.

הקשר בין החסוי לאפוטרופוס מנקודת מבטו של האפוטרופוס

ניתן למצוא הלימה ברורה בין עמדות ההורים לבין עמדות האנשים עם המוגבלויות בנוגע לסוגיית האפוטרופסות. הורים לאנשים עם מוגבלות שכלית מתייחסים לאפוטרופסות כדימוי לחובתם ההורית, כלומר, ההורים סבורים כי הטיפול בבנם כאפוטרופוסים הוא המשך ישיר לאחריותם כהורים ולטיפול שנתנו לבנם עד גיל 18 כאפוטרופוסים טבעיים ולא מתוקף של ציווי משפטי. ניכר טשטוש גבולות בין ההורות לבין האפוטרופסות.

כמו כן, ישנם הורים לאנשים עם מוגבלות שכלית שגורסים כי אין צורך במינוי אפוטרופוס, שכן מדובר בזכות טבועה לכל אחד מהם מעצם ההורות. חלקם מביעים כעס ועלבון על כך שהמדינה, לתפיסתם, מחייבת אותם להתמנות לתפקיד שהם קיימו תמיד ממילא ושימשיכו לקיים. בד-בבד, מרבית ההורים חוששים מאוד שהמדינה או גוף אחר ייקח מהם את תפקיד האפוטרופוס, וחשש זה מוביל אותם לקבל עליהם את האפוטרופסות.

במקביל הורים מבטאים דאגה רבה פן לא יהיה מי שיקבל על עצמו את הטיפול בילדם לאחר מותם.

בין אם ההורים מתרעמים על החובה להתמנות כאפוטרופוסים ובין אם הם מקבלים עליהם את החובה, בפועל כלל ההורים לאנשים עם מוגבלות שכלית מתמנים לאפוטרופוסים כדי שיוכלו להמשיך ולהיות מעורבים בכל רובדי החיים של בניהם. ההורים מוסיפים לתפקיד האפוטרופוס חובות נרחבות של הגנה מפני נזקים וכן מעורבות והשגחה מקיפות על מרבית תחומי החיים גם בבגרותם. הורים לאנשים עם מוגבלות שכלית מדגישים את חשיבות הפיקוח וההשגחה הצמודה שלהם על בנם ועל סדר יומו כחלק מחובותיהם כאפוטרופוסים.

ברוב תחומי החיים רצון ההורים שילדיהם יהיו עצמאיים מתנגש עם תחושותיהם באשר לחוסר המסוגלות של הילדים. ההורים מכירים בחשיבותה של חוויית העצמאות, אך הם אינם סבורים שנכון לתת להם עצמאות אמתית. חוויית העצמאות היא אפוא מדומה. נראה כי בהחלטות מורכבות או חשובות, הצורך בהגנה גובר על ערך העצמאות (ורנר וחב', 2013).

המורכבות שבין הורות ואפוטרופסות

אף שההורים נתפסים כאפוטרופוסים טבעיים בזכות ההיכרות הקרובה עם ילדיהם, לטשטוש הגבולות בין תפקיד ההורה לתפקיד האפוטרופוס השלכות רבות, חלקן בלתי רצויות.

ראשית, קיים קושי למלא את שני התפקידים במקביל. שנית, נמשך יחסו של ההורה -האפוטרופוס אל בנו כאל חסר מסוגלות, ומתקבע מעמדו כילד גם בבגרותו. שלישית, היות שתפקיד האפוטרופסות מקושר ישירות עם הפונקציה ההורית, הורים לאנשים עם מוגבלות שכלית חרדים מאוד לעתיד בניהם אחרי מותם. חרדה זו מתעצמת כאשר אין אח או קרוב משפחה שיכול או מסוגל לשאת בתפקיד. רביעית, טשטוש הגבולות עשוי להגביל למעשה את כשרותו המשפטית של האדם עם המוגבלות השכלית. במילים אחרות: מעורבות רבה של הורים בהחלטות יומיומית מובילה מטבע הדברים לפנייה אוטומטית אל ההורים על חשבון ההתנסות העצמאית של האדם המוגבל. חמישית, מאפייני האפוטרופסות, הכוללים כפיית החלטות, הגבלות ושליטה בכוח, פוגעים באופן טבעי באינטימיות ובקרבה שבין הורה לבנו הבוגר (ורנר וחב', 2013).

השלכות האפוטרופסות על איכות החיים של המוגבל-שכלית-התפתחותית

איכות חיים הינו מונח הוליסטי, הכולל טווח רחב של חוויות. גישת איכות החיים מבוססת על גישה הומניסטית, המדגישה את האחדות האנושית ואת הפוטנציאל של כל אחד ואחת לפתח את עצמו. איכות חיים נמדדת בצורה הטובה ביותר באמצעות חוויותיו הסובייקטיביות של האדם. איכות חיים מוגדרת כהתאמה טובה בין האדם לסביבתו ומתייחסת למצב דינמי שבו האדם מעריך את ההתאמה בין רצונותיו, משאלותיו, כישוריו ויכולותיו לבין חייו בפועל. גם אדם עם מוגבלות שכלית-התפתחותית, מסוגל להעיד על חוויות אלה באופן שישקף אותן נאמנה (לויטה ברנשטיין וחב', 2013).

למושג איכות חיים שלשה תחומים עיקריים: עצמאות, מעורבות חברתית ורווחה. בתחום העצמאות נכללים נושאי ההתפתחות האישית והערכה העצמית, שאותם מודדים באמצעות השכלה, מיומנויות אישיות, התנהגות מסתגלת, יכולת הפרט לבחור ולהחליט, עצמאות, שליטה עצמית ומטרות אישיות. בתחום המעורבות החברתית נכללים נושאי היחסים הבינאישיים, שייכות חברתית וזכויות, שאותם מודדים באמצעות רשתות חברתיות, חברויות, פעילויות חברתיות, מערכות יחסים, שילוב בקהילה וחקיקה משלבת. בתחום הרווחה נכללות רווחה רגשית, פיסית וחומרית, שאותם מודדים באמצעות בריאות ובטיחות, חוויות חיוביות, שביעות רצון, תפיסה עצמית, רמת הלחץ (סטרס), בילויים, פנאי ועוד.

אף שאין הגדרה אחידה למושג איכות חיים, יש הסכמה על כך שהערכת איכות החיים היא סובייקטיבית בעיקרה. (לויטה ברנשטיין וחב', 2013)

עמידה על זכויות כמעט ואינה מתרחשת אצל אנשים עם מוגבלות שכלית. ישנן שלש זכויות של אנשים עם מוגבלות המופרים באופן יומיומי: הזכות לפעילות משמעותית, הזכות לעצמאות והזכות להשתתפות בקבלת החלטות המשפיעות על חייהם. בעלי סמכות מחליטים עבורם החלטות רבות בחייהם וקולם לא נשמע אצל קובעי המדיניות (דוד, 2010).

תמה מרכזית בחייו של האדם עם המוגבלות השכלית-התפתחותית היא תפיסת עצמאותו אשר קשורה במידה רבה לתפיסות בנוגע למסוגלותו. במרבית המקרים, הנחת-היסוד של ההורים הינה שכל עוד בניהם אינם מראים מסוגלות להחליט בתחום כזה או אחר, אין לתת להם עצמאות. הורים לאנשים עם מוגבלות שכלית רואים בעצמאות זכות שאדם מרוויח לפי רמת המסוגלות שהוא מוכיח. ההורים מכירים בחשיבות מתן חוויית/הרגשת עצמאות, אולם הם אינם סבורים כי נכון להעניק לבניהם עצמאות הלכה למעשה.

לצד הרצון להיות עצמאיים, אנשים עם מוגבלות לעיתים מבטאים כעס כאשר הם חשים שהם אינם מקבלים בעצמם החלטות הנוגעות לחייהם ולמעשה הן מתקבלות על ידי האחר. כעס זה מכוּון לא רק כלפי אפוטרופוסים, אלא גם כלפי כל אדם אחר, שהפרט חש מעורבות-יתר מצדו שבולמת את עצמאותו.

מחקרן של לויטה ברנשטיין וסויה 2013 מצא שבסולם העצמה ועצמאות למדידת תפיסת איכות החיים של אנשים עם מוגבלות-שכלית-התפתחותית, אנשים המתגוררים בבית המשפחה זוכים למידה הרבה ביותר של עצמאות. עצמאות זו תורמת באופן משמעותי לאיכות חייהם. בדיקת עולם התוכן של הסולם מעלה כי הוא עוסק בעיקר בקבלת החלטות בנוגע לחייו – מתי יקבל ביקורים של חברים ובני משפחה, כיצד נקבע סדר היום שלו, מה יעשה עם כספו ועוד.

בספרות המקצועית מתוארות תכניות ספציפיות המיועדות לקדם אנשים עם מוגבלות שכלית בתחום העצמאות האישית (שוורץ, 1995).

הורים, אנשי מקצוע במערכת החינוך, במערכת הדיור, במערכת הרפואית ובחברה הרחבה – אחראים על הקניית מיומנויות הגדרה עצמית לילדים הצעירים. בנוסף, קיימת חשיבות בהקניית מיומנויות של בחירה כבר בגיל צעיר כדי שילדים אלו יפתחו סדרי עדיפויות, יבחרו מה הם אוהבים ולא אוהבים ומה הם רוצים ולא רוצים – כל זאת כדי לסכל מלכתחילה חוסר-אונים נרכש בבגרות. שיח בונה בנושאים של הגדרה עצמית מעודד אדם לראות בעצמו בוגר בעל הגדרה עצמית ולעמוד על זכויותיו כחבר בוגר בקהילה.

תפקידם החשוב של הורים, אנשי חינוך ואנשי מקצוע אחרים בחינוך להגדרה עצמית, מתעצם פי כמה בתקופת המעבר של אנשים עם מוגבלות מילדות לבגרות. בבגרות מסתיימת האחריות החוקית של ההורים, והצעירים מקבלים שליטה על חייהם – על פעולותיהם והחלטותיהם. הבוגרים חופשיים לבחור את תחומי העניין שלהם ולחיות את חייהם לפי תפיסתם. מחקרים הראו שאנשים עם מוגבלות שכלית אינם מודעים תמיד למעבר ממעמד של מתבגר לבוגר.

מינוי אפוטרופוס לאנשים עם מוגבלות מטשטש פעמים רבות את המעבר הזה ומקבע את האדם כילד ואת ההורה – כמי שמנהל את חייו. עם זאת, אנשי מקצוע שעובדים עם אנשים עם מוגבלות שכלית בשלב המעבר לבגרות, מדגישים שלאנשים עם מוגבלות שכלית יש רצון וגם יכולת להביע את רצונותיהם, אם כי ההבנה והחשיפה של רצונות אלו איננו פשוט ומצריך מיומנות ויצירתיות מצד ההורה ואיש המקצוע. במילים אחרות: ניתן לעודד אנשים עם מוגבלות לבגרות ועצמאות על ידי מתן כלים מתאימים לעצמאות אישית בהתאם ליכולתו של הפרט. חשוב לעודד סביבה מתאימה ופתוחה להסכמה עם החלטותיו של הפרט ולהקניית אפשרויות בחירה אמתיות (ורנר וחב', 2013).

לתהליך החיברות (סוציאליזציה) מקום מרכזי בהשתלבותו התקינה של הפרט במשפחה ובחברה. החיבּרוּת מושפעת, בין היתר, משהשלב בחיים שבו המוגבלות מתחילה להשפיע על תפקוד הפרט. מוגבלות שכלית באה לידי ביטוי בשנות החיים הראשונות ומשפיעה על התפתחותו של הילד. ההורים מכירים בקשייו האובייקטיביים של הילד ומתמודדים עם הורות לילד עם מגבלה מראשית חייו. אנשי מקצוע ואחרים בחברה מעבירים להורה מסר כי לבנם מסוגלות פחותה אשר תימשך לאורך כל חייו. השיח החברתי של מסוגלות פחותה נקלט ומופנם אצל ההורים, והוא מועבר לאנשים עם מוגבלות שכלית על ידי ההורים ודמויות מפתח נוספות בחברה, לרבות אנשי מקצוע בגנים ובבתי ספר, במסגרות הדיור ובעקיפין גם דרך מדיניות משרד הרווחה. מחקרים מצביעים על קשר בין תפיסת ההורה ואחרים את מסוגלות הפרט ובין האוטונומיה והעצמאות שהפרט מפתח.

ההכרה ביכולת ובזכות של אנשים עם מוגבלות שכלית להתנהל ללא אפוטרופוס ובעזרת תמיכה היא נמוכה. תפיסה זו מחלחלת ומשפיעה על עמדת אנשים עם מוגבלות שכלית אשר סבורים כי האפוטרופוס הוא שצריך לקבל את ההחלטות על חייהם.

מספר חוקרים מצאו קשר חיובי בין מידת השליטה שיש לאדם על תחומים בחייו לבין תפיסת איכות חיים טובה. אף נמצא כי תחושת שליטה של הפרט על גורלו מעלה את המורל, הדימוי העצמי ומחזקת את בריאותו. יכולת בחירה חופשית נחשבת כגורם משמעותי ובסיסי בהגדרת איכות חיים וקשורה למושגים של אוטונומיה אישית, העצמה ותפיסה של מידת השליטה בחיים (דוד, 2010).

ממחקרים שבדקו את הגורמים המנבאים שביעות רצון של אנשים עם מוגבלות שכלית-התפתחותית ממסגרות הדיור שלהם, עולה כי מרכיבים, כגון מדיניות שמעודדת בחירה, דמיון לבית, גמישות בפעילויות יומיומיות, התמקדות בפרט, משפיעים לטובה על שביעות הרצון. עוד נמצא שדיירים, המחליטים בנושאים יומיומיים ושותפים בתהליך קבלת החלטות הנוגעות למדיניות המסגרת, דיווחו על איכות חיים גבוהה יותר ועל רווחה אישית גבוהה יותר (לויטה ברנשטיין וחב', 2013).

חוקרים מצביעים על כך שאפוטרופסות משפיעה לרעה על תפיסת האדם החסוי את עצמו ואת יכולותיו. על גבי המוגבלות השכלית או הנפשית של האדם נוספת המוגבלות שהחברה מייחסת לו והחסמים שהחברה מציבה בפניו והדבר בא לידי ביטוי בהגברת תלות, באובדן יכולות ובאי-פיתוח רצונות (ורנר, 2013).

סיכום ודיון

במובנים רבים, אנשים תחת אפוטרופסות מדגימים על בשרם ובאופן קיצוני את אחת משאלות היסוד של החברה הדמוקרטית – האם לשוויון יש גבולות? בכך אנשים עם מוגבלות ממשיכים מסורת ארוכה של קבוצות רבות בהיסטוריה של האנושות במאבק על שוויון הזכויות (טולוב וחב', 2014). סוגיית האפוטרופסות לאנשים עם מוגבלות שכלית-התפתחותית, מאירה מציאות עגומה בה האדם עם המוגבלות אינו מתמודד אך ורק עם קשיים אובייקטיביים הנובעים מן המוגבלות, אלא על המוגבלות עצמה נוספים חסמים רבים אותם מציבה בפניו המשפחה, הקהילה ואף כלל החברה עצמה. חשוב מאוד לפעול לשינוי עמדות כללי בציבור היות שתפיסות חברתיות וגם תפיסותיהם של אנשי מקצוע מקבעות את תפיסות ההורים והפרט. לשם כך יש להנחיל בבתי הספר ובקרב נותני שירות בחברה, ערכים ברוח אמנת האו"ם בדבר שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות – שוויון, הכלה ואי-אפליה.

הקריאה להכיר בזכותם של אנשים עם מוגבלות לעצמאות ואוטונומיה, היא קריאה לראות את הכוחות והיכולות של אותם אנשים, לראות את אנושיותם ועל כן להעניק להן את זכויות היסוד כפי שכל אדם זכאי להן. חשוב להכיר בכך שהיכולות של אנשים עם מוגבלות שכלית אינן סטטיות, אלא מתפתחות ככל שהאדם זוכה בעצמאות ובתמיכה.

יש לזהות את הצרכים הייחודיים לכל אדם עם מוגבלות מבחינת רמת התמיכה הנדרשת והתחומים שבהם היא נחוצה. גישה זו תואמת את גישת האדם במרכז העוזרת לגורמי תמיכה לראות את האדם כבעל שאיפות, רצונות ויכולת הגדרה עצמית במה שנוגע לעתידו. ברוח זאת, רצוי לנתב את התמיכה בקבלת החלטות על פי דעתו של הפרט לגבי טובתו ולא להמשיך לקבע את מוסד האפוטרופסות (ורנר וחב', 2013).

שינוי של ממש בתחום האפוטרופסות ובקידום זכותם של אנשים עם מוגבלות לעצמאות ולאוטונומיה אינו אפשרי ללא שההורים יהיו שותפים לשינוי. חשוב להתמקד במתן תמיכה, ליווי וסיוע להורים, לקיים עימם דו-שיח פתוח וגלוי ולצייד אותם במידע על חלופות לאפוטרופסות, תוך התייחסות לחששות שעולים בהם. יש לתת את הדעת לשיווי משקל העדין בין הרצון והצורך להגן על ילדיהם לבין הצורך להגדרה עצמית ואוטונומיה.

יש לעודד אצל אנשים עם מוגבלות שכלית לרכוש מיומנויות ועצמאות כבר בתקופת הילדות. מחקרים מדווחים על תחומים שבהם אדם עם מוגבלות שכלית מסוגל לרכוש מיומנויות חדשות ולגלות, בעזרת תמיכה, יכולות לעצמאות. ללא הכשרה ולמידה מעמיקה בנוגע לעצמאות, יתקשה הפרט לפתח יכולות אלה. יש לספק לבוגרים עם מוגבלות ידע והכרה משפטית בזכותם לנהל את חייהם. בעוד מינוי אפוטרופוס מחזק את תהליך החיברות ומקבע את הפרט כחסר מסוגלות, הכרה משפטית בזכות האדם לנהל את חייו תעודד שיח של עצמאות. התערבויות לפיתוח עצמאות יתבצעו במערכת החינוך במקביל להכשרת ההורים לתמיכה מעצימה בילדיהם בדרך לעצמאות.

מתן תחושת עצמאות בלבד איננה מספיקה בכדי להוביל לעצמאות מלאה בפועל היות והיא מטשטשת את העובדה שאת ההחלטה בפועל קיבל אדם אחר ולא האדם עם המוגבלות.

שאלות רבות נותרות עדיין פתוחות ונידונות באופן פעיל בקהילה הבינלאומית: מי יכול להיות תומך? אלו מצבים מצדיקים מינוי אפוטרופוס וכיצד ניתן לתחום אותם? האם ניתן למנות תומך החלטה לאדם עם פיגור עמוק? כיצד נכון לייצר את ההפרדה בין ההורה לבין ילדו הבגיר תוך איזון בין הזכות לאוטונומיה של האדם עצמו לבין ההכרה בתפקיד המשמעותי שיש למשפחה בחייו של אדם?

לסיכום, אנו מרגישות זכות לעסוק בנושא חשוב מאין כמוהו – ראיית אנשים מוחלשים כבעלי זכויות יסוד וזכויות בחירה בנושאי קבלת החלטות על חייהם, כאחד האדם. ריגש אותנו העיסוק בנושאים שהם בהתהוות של שינויים עכשוויים, משמעותיים ופורצי דרך בארץ ובעולם כולו. בחיפושינו אחר חומרים, נתקלנו שוב ושוב במאמרים ומחקרים על אנשים עם מוגבלות שכלית בתחומים שונים וכמעט תמיד – ההתמקדות הייתה על דמות המטפל, האפוטרופוס ונקודת מבטו, קשייו וכו' והדבר חידד לנו את המציאות בשטח –שהמוגבל שכלית אינו ניראה ואינו נחקר מנקודת מבטו האישית.

לא בכל יום מזדמן לנו להיות שותפות למהפכות שמתרחשות בימים אלה ממש, שינויים שאנו מתחילות ליישמן בעבודתנו היומיומית כשעולים נושאים הקשורים לאפוטרופסות. הראייה שלנו את הדברים, שלא הייתה בהירה וחדה בתחילת המסע, נהירה לנו כיום ונקודת המוצא שלנו היא הסתכלות על הפרט עצמו, על יכולותיו וזכויותיו. קיימת בנו היום ההבנה כי למוסד האפוטרופסות השפעות והשלכות על האדם החסוי, שבחלקן הגדול הן שליליות ומקבעות את עצם המוסד. נושא החלופות מתחיל להכות שורשים, בעמותות הפועלות למימוש זכויות של אנשים עם מוגבלויות, בתחום התיאורטי והמחקרי, בראייה הביקורתית ואף בתחומי המשפט והחקיקה.

בעקבות מסע זה אנו רואות את עצמינו ביום מן הימים, מחויבות להיות שותפות פעילות לשינויים המתחוללים כעת בארץ, בשינוי עמדות, חינוך וסיוע לאדם המוגבל לפי בחירותיו ורצונותיו.

רשימה ביבליוגרפית:

אתר "בזכות" http://bizchut.org.il/he

בראל, מ., דורון, י. וסטריאר, ר. (2015). אפוטרופסות – סקירה ביקורתית. ביטחון סוציאלי, 96, 55-85.

דוד, נ. (2010). חווית הזקנה בעיניהן של נשים מזדקנות עם פיגור שכלי. (עבודת גמר לקבלת תואר מוסמך), אוניברסיטת חיפה, חיפה. http://www.kshalem.org.il/uploads/pdf/article_4670_1383759931.pdf

דורון, י. (2015). אפוטרופסות משפטית על זקנים: זמן לשינוי. אתר רעות: משפחה מטפלת

http://www.reutheshel.org.il/index.aspx?id=3210&itemID=3936

(18/8/2013). ניצחון האישה שהפכה לסמל המאבק למען אנשים עם מוגבלויות. "הארץ"

http://www.haaretz.co.il/misc/article-print-page/.premium-1.2100039

ועדת המינוח והסיווג של האגודה האמריקנית למוגבלויות שכליות והתפתחותיות. (2010). מוגבלות שכלית, הגדרה, סיווג ומערכות תמיכה. קריית ביאליק. אח.

וקסמן, י. (2010). היבטים פרוצדורליים במינוי אפוטרופוס לבגירים – בחינת החסרים בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות והצעות לשינוי. (חיבור לשם קבלת תואר מוסמך). האוניברסיטה העברית, ירושלים.

ורנר, ש. ולוונגרוב, ר. (2013). אפוטרופסות, אוטונומיה, קבלת החלטות נתמכת והזיקה ביניהן: כיצד הם נתפסים על-ידי אנשים עם מוגבלות שכלית, אנשים עם מוגבלות נפשית והורים לאנשים עם מוגבלות. האוניברסיטה העברית, ירושלים. http://www.kshalem.org.il/uploads/pdf/article_5470_1380485111.pdf

טולוב, י. וקנטר, א.ס. (2014). של מי החיים שלי? המאבק להשבת האוטונומיה והכשרות המשפטית לאנשים עם מוגבלויות. מעשי משפט, ו, 45-65.

לויטה ברנשטיין, ס. וסויה, ר. (2013). הקשר בין תפיסת איכות החיים של אנשים עם מוגבלות שכלית-התפתחותית לבין מסגרת הדיור שלהם. ביטחון סוציאלי, 91, 89-123.

קושינסקי, י. (1978). להיות שם. רמת גן: תמוז

קשתי, א. (22 במאי 2015). מלחמת השחרור של דנה, הארץ.

קשתי, א. (17 באפריל 2015). בלי לאבד שליטה, הארץ.

רונן, ח. (2005) פיגור שכלי עיון, דרכי עבודה והוראה. קריית ביאליק: אח.

שוורץ, ח. (1995). רמת העצמאות האישית של מבוגרים עם פיגור שכלי הגרים בבתים קבוצתיים (הוסטלים) ודירות בקהילה. סוגיות בחינוך מיוחד ובשיקום, 10 (1), 49-57.

שינדלר, מ. (2007). הגנה על שלום הזקן ומינוי אפוטרופוס. חברה ורווחה, כז (2), 315-338.

שינדלר, מ. (2014). בדידותם של העובדים הסוציאליים לחוק ההגנה על חוסים. גרונטולוגיה וגריאטריה מא (3), 95-114.

Oliver, M. (2004). The social model in action: if I had a hammer. In: C. Barnes & G. Mercer (Ed.), Implementing the social model of disability: Theory and research (pp. 18-31). Leeds: The Disability Press.

Schindler, M. & Waksman, Y. (2014). Restriction of Liberty. In J. Hering, C. Foster & I. Doron (Ed.), The Law and Ethics of Dementia (pp. 351-357). Portland, OR: Hart Publishing.

Werner, S. (2012). Individuals with intellectual disabilities: A review of the literature on decision-making since the convention on the rights of people with disabilities (CRPD). Public Health Reviews, 34 (2), 1-27.

Wilber, K.H. & Reynolds S.L. (1995). Rethinking Alternatives to Guardianship. The Gerontologist, 35 (2), 248-257.